W או זכרון-הילדות

ז'ורז' פרק הוא מן הסופרים המדוברים ביותר בצרפת של היום. מאז מותו, בגיל 46 לפני כעשר שנים, הולך וגדל המוניטין שלו כסופר הצרפתי החשוב ביותר בדור שאחרי "הרומאן החדש". לאחרונה הושווה פרק באנגליה ליעקב שבתאי, ושל שניהם נכתב שהם הסופרים המרתקים ביותר בספרות המאה העשרים שלאחר פרוסט פרק, קרוב משפחה רחוק של הסופר י.ל. פרץ, נולד בצרפת להורים שהנושו מפולין. אביו נפצע במלחמת העולם השניה ומת מפצעיו בשבי הגרמני. אמו לא שבה אושוויץ. הילד פרק שהה בשנות המלחמה בפנימית, ואחר כך אצל דודתו. היום מוציאים לאור בצרפת כמעט כל מלה שכתב, ואפילו שיחזור של טיוטות שכתב בטרם מותו מסרטן

W או זכרון הילדות", ספרו האוטוביוגרפי" של פרק, מורכב משתי עלילות (כולל חילופי גירסאות) המסופרות לסירוגין, לכאורה בלי כל קשר ביניהן. באחת שברי זכרונות שליפה בבך, ערפל צללים, על ילדותו במלחמת העולם. בשניה הוא בודה מחדש תקנון מפורט של חייה של חברה שכולה מיוחדת לספורט על אי קטנטן בארץי האש. חברה זו בדה תחילה בגיל 12, אבל הפרשים נשתבחו ממנו. דומה שהיא בנויה על פי האידיאל האולימפי, אך בהדרגה היא נחשפת כמפלצת טוטליטארית מהלכתי אימים, מחנה ריכוז רבתי - מטאפורה הצוברת כוח מעמוד לעמוד.

הזיכרון צנום, רובו שיכחות, ספקות והשערות. השואה אינה ניתנת לתיאור ישיר תפיסתו של פרק מנוגדת לזו של פרוסט, שום שיחזור אינו אפשרי באמת - נותרו רק הבדית. אוי החצי בדיה ("זכרון פוטנציאלי, אוטוביוגרפיה אפשרית"), והכתיבה בחוות, ומה שנוצר מהצלבתם של גירסאות וטקסטים שונים זה מזה. פרק עצמו כותב על גב העטיפה במהדורה הצרפתית:

"יש בספר הזה שני טקסטים המובאים, בפשטות, לסירוגין: למראית עין כמעט דומה שאין דבר המשותף להם, ובכליואת הם שזורים זה בזה לבלי התר, כאילו אין האחד יכול להתקיים בלי האחר, כאילו מעצם הפגישה ביניהם, מן האור שהם זורים זה על זה מרחוק, אפשר שיתגלה מה שאינו נאמר עד תומו באחד, ומה שאינו נאסר עד תומו בשני, אלא רק מה שנאמר בנקודת החפיפה הרופפת שלהם אחד הטקסטים האלה שייך כל כולו לתחום הבידיון: זהו רומאן הרפתקאות, המשחור, בשרירות אך לפרטי פרטים, פנטסמה ילדית על קריה המנוהלת לאור האידיאל האולימפי. הטקסט האחר הוא אוטוביוגרפיה: סיפור מקוטע של ילדות בצל המלחמה, סיפור דל מעללים וזכרונות, עשוי מרסיסים פזורים, מחסנים, משיכחות, מספקות, מהשערות מאנקדוטות צנומות. לעומתו, רומאן ההרפתקאות יש בו משהו גראנדיוזי, ואולי מפוקפק. כי הוא מתחיל לספר סיפור אחד ולפתע, ללא התראה, מפליג אל סיפור אחר: בתוך תוך הנתק הזה, בתוך השבר הזה, המשהה את הסיפור סביב ציפיה לא מחוורת מצויה נקודת הזינוק של הספר כולו: אותן נקודות השקיה, שחוטית הקרועים של

הילדות ומירקמה של הכתיבה נתלים בהן."

עד כאן דברי סרק. על הספר ועל מקומו בכלל כתיבתו של פרק מוזמן הקורא לקרוא באחרית הדבר של דפנה שניצר, בסוף הספר.